בית המשפט המוסמך לדון בבקשה לפי פקודת בזיון בימ"ש - הערכאה הדיונית שדנה בעניין

ביהמ"ש:

מודיע לצדדים כי אתמול ערך ביקור במקום. כמו כן, מורה ביהמ"ש לצדדים לטעון בשלב הראשון לעניין הסמכות לקיום הדיון בבימ"ש זה.

ב"כ המערערת:

הוגשה בקשה למחיקת ההליך על הסף מהעדר סמכות עניינית המבוססת על שני טעמים. על פי האחד הצו כלל אינו בתוקף מאחר שלא הוגש כת"א עד ליום 3/2/08 המועד שנקבע לפסק דינו של ביהמ"ש זה. הטעם השני שמעלה המשיב 1 מסתמך על פסיקה למעשה, ביהמ"ש שנתן את הצו או שנחשב כמי שנתן את הצו הוא ביהמ"ש השלום ועל כן הסמכות לדון בבקשה לאכוף אותו נתונה לו.  לגבי הטענה הראשונה, אי הגשת כתב אישום במועד- מועד הגשת כתה"א שקבע בימ"ש זה בפסק דינו, כחלק מהחלק האופרטיבי של פסה"ד, את מועד הגשת כתה"א. מועד הגשת כתה"א הוא אפילו חלק מהותי מהצו שניתן אלא שביום 27/1/08, ימים ספורים לפני אותו מועד, החליט ביהמ"ש העליון לעכב את ביצוע פסק הדין. לפי לשון ההחלטה וגם לפי ההגיון והשכל הישר, כל מה שיש לבצע על פי פסק הדין מעוכב עד החלטה אחרת. הצו וגם מנגנון ההתליה שלו. לפיכך למעשה, המדינה היתה רשאית לעכב הגשת כת"א עד להחלטה אחרת. יובהר כי היא לא עשתה כן והגישה את כתה"א במועד סמוך לאחר מכן, ביום 21/2/08. החלטה אחרת ניתנה בביהמ"ש העליון רק באפר'. לעניין זה נעיר בקצרה, בתגובה לטענות שהועלו בהקשר זה, שהמדינה לא ניסתה להתחכם ולא להשיג יתרון דיוני, אלא הקדימה להגיש כת"א, בין השאר, כדי לא למנוע מהמשיבים ונאשמים אחרים לעיין בכל חומר הראיות. רק אחד מהם עשה זאת עד היום. למדינה אין עניין להשיג יתרון דיוני אלא להפסיק לאלתר ביצוע עבירות. יצויין כי על בסיס אותה טענה הוגשה גם בקשה לביהמ"ש העליון למעשה לביטול תוקף הצו, הצדדים אף טענו לעניין זה במעמד הדיון, והפרוטוקול צורף לבקשה לדחיה על הסף, למרות זאת ביהמ"ש העליון דחה את הבקשות לרשות ערעור והחליט כי הצו בתוקף.

לגבי הטעם השני שנוגע לעצם הסמכות העניינית- ראשית אפנה ללשון סעיף 6 לפקודה. על פי לשון החוק ולהבדיל מתחומים אחרים שבהם מחולקת סמכות עניינית לפי מהות או חומרה או סכומים במקרה של משפטים אזרחיים, בענייננו ניתנה הסמכות העניינית לדון באכיפת צו לביהמ"ש שנתן אותו. כלומר המחוקק יצא מנק' הנחה שמי שרשאי ויכול לדון בשאלה האם מקויים צו , מה יש לקיים, האם יש לאכוף אותו ובאיזה אמצעים יש לעשות זאת, הוא השופט שנתן את הצו. הוא הגורם שמבין ויודע את הרקע לנתינת הצו, מה בדיוק תוכן הצו, מה יש לקיים בו, ולכן הוא ולא אחר זה שידון בכל השאלות שהזכרתי קודם.  השאלה היא בענייננו מי השופט שנתן את הצו?  המשיב מפנה להחלטת ביהמ"ש , כב' השופטת מרים בן פורת בהלכת ספרון, ב"ש 743/85. בהלכה זו התבסס כב' השופטת בן פורת על אבחנה משנות ה-50 בע"א 300/53, בעניין יוסף ושצינה. אלא שדווקא לפי הלכת ושצינה הלכת ספרון אינה חלה בענייננו והסמכות לדון בבקשה נתונה לביהמ"ש המחוזי. מגישה את ע"א 300/53. באותה הלכת ושצינה נקבע כי המונח ערעור אינו חד משמעי ולעתים נקרא ערעור מה שלפי ההלכה הטהורה אינו אלא שיפוט מקורי.  ביהמ"ש הוסיף וערך אבחנה בין מה שהוא כינה שיפוט ערעורי, שזה ערעור כמשמעותו הדבקנית, כלומר ביקורת על החלטה שיפוטית שניתנה קודם, על ידי ביהמ"ש או טריבונל אחר, הוא כינה את ביהמ"ש של הערעור הטריבונל למבקר. כשביהמ"ש של הערעור מתפקד , למעשה מפעיל שיפוט ערעור לפי אותה הלכת ושצינה מדובר במקרים שהוא לא מקבל חומר חדש ולא קובע עובדות חדשות, אלא מבקר את החלטת הערכאה הקודמת. לעומת זאת, ביהמ"ש של הערעור יכול גם לתפקד כמה שכונה בהלכת ושצינה "שיפוט מקורי", במקרה כזה הטריבונל המבקר , ערכאת הערעור מוסמך לקבל עובדות וראיות על מנת לבחון מחדש איך הערכאה הקודמת הגיעה להחלטה שהגיעה. זה הליך שונה לגמרי. בשיפוט ערעורי ,ביהמ"ש של הערעור יושב במשמעותו הרגילה, הוא למעשה מעביר ביקורת על החלטת הערכאה הקודמת תוך הסתמכות על עובדות וממצאים שקבעה, מבלי להידרש לראיות המקוריות, כשהדגש הוא על כשירות החלטת ערכאת קודמת ופחות על זכויות וטענות הצדדים. לכן במקרה כזה התוצאה של ערכאת הערעור, היא למעשה מהווה את התוצאה שהיתה הערכאה הראשונה אמורה לגבש. במקרה כזה, היא גם תהיה מוסמכת לדון בנושא הבזיון. לעומת זאת, בהחלטה בעלת אופי מקורי ביהמ"ש בא בנעליה של הערכאה הקודמת, שומע ראיות, לא בצורת דיון הוכחות אך נחשף לכל הראיות, מכריע הכרעות עובדתיות עצמאיות, נדרש ישירות לטענות הצדדים, והדגש הוא לאו דוקא על ביקורת על החלטת הערכאה הקודמת. אם נחזור להלכת ספרון שם נקבע כי כשערכאת הערעור נתנה החלטה שהיא החלטה שערכאה מקורית אמורה היתה לתת, אזי הסמכות לדון בצו , בבקשה לבזיון הצו, נתונה לערכאה הראשונה. מכאן שהחלטה מהסוג השני שביהמ"ש של הערעור נותן מתוקף סמכותו המקורית והעצמאית, הסמכות לאכוף את ביצועה נתונה לו. לענייננו, אנו נמצאים בהליך ביניים במסגרת הליך פלילי שדומה מאד לבקשה למעצר עד תום ההליכים. גם בבקשה למעצר עד תום ההליכים ביהמ"ש של הערר אינו מסתפק בממצאי ביהמ"ש קמא אלא בודק בעצמו קיום ראיות לכאורה, כפי שנעשה כאן, שומע את טענות הצדדים ודן באופן מלא ועצמאי בטענות וזכויות הצדדים, ולא רק בביקורת על הערכאה הראשונה. במקרה שלנו, לא רק שביהמ"ש אכן עשה מהלך כזה, בחן ובדק את התשתית הראייתית, אפילו מעבר לזו שהיתה בפני ביהמ"ש קמא, אלא שהוא אף נדרש לעניין הספציפי הזה במסגרת בקשה למחיקת הערעור על הסף מהטעם שהוגשו ראיות חדשות. ביהמ"ש זה דחה את הטענה, ויתרה מכך, הוא קבע פוזיטיבית שהוא פועל כבהליך ביניים של בקשה למעצר עד תום ההליכים ,ולכן הוא רשאי לבדוק במלואה את התשתית הראייתית הלכאורית. כך למעשה ביהמ"ש קבע חד משמעית שהוא מתפקד כאן מתוך סמכות מקורית ועצמאית, מה שנקרא בהלכת וישצינה "שיפוט מקורי". לכן במקרה כזה, דווקא לפי הלכת ספרון, הסמכות לדון בבקשה לבזיון צו נתונה לבימ"ש זה.

עו"ד טויסטר:

אחלק את הטיעון לשלושה. ראשית, מדוע ברור שהסמכות היא לביהמ"ש השלום? דיון בבקשה לבזיון באופן מובהק, תידון בפני ביהמ"ש המוסמך לתת את הצו. פה טעותה של המדינה. לא ביהמ"ש נתן את הצו אלא זה שמוסמך לתת את הצו. אין ויכוח כי ביהמ"ש המוסמך הוא בימ"ש השלום, שעומד בבקרת ערעור לכל דבר בביהמ"ש המחוזי, שעומד בבקרה ברשות בביהמ"ש העליון.  להגיונה של חברתי המבחן הוא פרסונלי. השופט שנתן הוא זה שיפרש. א. זה לא חייב להיות אותו שופט אלא אותה ערכאה. אך ב. יותר מכך, נניח רגע, דרך משל, שביהמ"ש היה דוחה את הערעור והמדינה היתה מגישה את הבר"ע ושם הערעור התקבל וניתן הצו, האם המדינה טוענת כי ביהמ"ש העליון היה נזקק לבקשה ששופט ביהמ"ש השלום אמור לעסוק בה? אם חברתי חושבת כי ביהמ"ש העליון צריך לעסוק בזה, עליה לדעת כי אין זכות לשלול מאדם את זכות הערעור , ודאי שפרשנות זו היא אבסורד. גם במקרה דנן אנו מגיעים כדי אבסורד. ביהמ"ש קבע את שקבע וביהמ"ש העליון תיקן את שתיקן, ולמשל מכתבי הטענות עולה השאלה מה משמעות שביהמ"ש העליון קבע זיקה, אז ודאי שתאוריית חברתי לא עובדת כי לא ביהמ"ש זה קבע זאת. חברתי מביאה אסמכתא של פס"ד מ-1953, ושצינה, אנו נראה את הפסיקה המתגלגלת לאורך כל הדרך שתומכת בנו לגמרי. גם בושצינה מה היה? ביהמ"ש הבחין בין ערכאת ערעור העושה בקרה ערעורית על הערכאה הקודמת, ובין שמיעה מחדש ומציין בצדק כי ועדת העררים באותו מקרה עושה שמיעה מחדש, היא ערכאה ראשונה לכל דבר. היא גובה ראיות , היא מעיינת בחומר, והיא ערכאה ראשונה. ערכאה שיפוטית במלא מובן המילה. אנו מכירים טריגונלים אחרים, למשל ועדות ערר בתכנון ובניה, שהן בכובע התכנוני, למשל עניין היתר בניה, ההלכה היא שהם עושים שמיעה מחדש, לא בקרה במבחני הבקרה הערעורית אלא שומעים מחדש. בימ"ש זה ישב כערכאת ערעור לכל דבר בעניין. הוא לא שמע ראיות, טיעונים ודאי שלא שמע.  וגם אם בימ"ש לערעור שומע ראיות יש לו סמכות מוגבלת ושיקול דעת, זה לא הופכו לערכאה ראשונה. לכן בימ"ש זה ישב כערכאת ערעור לכל דבר, כפי שביהמ"ש העליון ישב על החלטת בימ"ש זה כערכאת ערעור לכל דבר.  מפנה לספר של קשת  לעמ' 89, פסקה שניה, מצטט... מפנה לעמ' 195, מצטט... אין ויכוח שבימ"ש זה סיים את מלאכתו. בימ"ש זה הוגדר לדון בערעור על החלטת ביהמ"ש השלום ולפסוק בה. בימ"ש זה יתכן וידרש לערעור חדש מצד זה או צד אחר. אם אנו פונים לביהמ"ש השלום יש ערעור בזכות ויש ערעור ברשות. אם בימ"ש המחוזי יתערב יהיה לנו ערעור אחד בזכות, אם ביהמ"ש העליון , אין לנו רשות ערעור בכלל.  מפנה לב"ש 745/85 (ספרון), מצטט... יש לראות את פסיקת בימ"ש העליון זה ככזה שניתן בבימ"ש השלום.

ב"כ המשיב 2:

לשאלת הסמכות אני משאיר לשיקול דעת ביהמ"ש.

ב"כ המשיב 3:

לשאלת הסמכות אני משאיר לשיקול דעת ביהמ"ש.

ב"כ המערערת:

האבחנה שיש לעשות לטעמי היא לא בבחינת התוצאה, אלא מה ההליך שקרה שם, איך ביהמ"ש תפקד. אם הוא בדק ראיות והפעיל סמכות שיפוט מקורית זה צו שלו. אני טוענת שכאן הופעלה סמכות מקורית. אם ביהמ"ש העליון היה אומר שהוא מסתכל על חומר שהיה מונח בבימ"ש זה וסבור כי התוצאה שגויה , על בסיס החומר הזה, אזי היה מדובר בערכאה של ערעור. כאן באופן מהותי הצו ניתן כאן, לאור אופן התנהלות ההליך. חברי הזכיר את האבסורד לכאורה, או הפגיעה הדיונית שתגרם למשיבים בכך שנלקחת מהם ערכאת ערעור אחת, התשובה לכך היא בפקודה, לפיה גם ביהמ"ש העליון יכול לדון בבקשה לצו שהוא נתן. מעצם הסמכויות שניתנו על פי הפקודה יש מקרים בהם יש פחות ערכאות ערעור. בקשות לפי פקודת בזיון, כהגדרה, לא נידונות דווקא באופן המאפשר שתי ערכאות ערעור אלא על פי המותב שנתן את הצו.

עו"ד טויסטר:

אבקש להבהיר כי הבחנתי בין ועדות שהן לא ערכאות ערעור מובהקות, לבין ההליך פה שהיה דיון של ערעור. חברי אומרת שבימ"ש זה עשה שמיעה מחדש בהליך המקורי. בימ"ש זה הגענו אליו כערכאת ערעור וכך הוא פעל.

<#3#>

החלטה

ביום 9/7/07 ניתנה החלטה ע"י בימ"ש השלום בחיפה, כב' השופט שר (ב"ש 2618/07), אשר דחתה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי וצו זמני למניעת פעולות, אשר הוגשה כנגד המשיבים. מדובר בתמצית בטענות בדבר הפעלה שלא כחוק של מבנה המשמש כמרכול (סופרמרקט). על החלטה זו הוגש הליך של ערעור פלילי לבימ"ש זה (ע"פ 2508/07). בימ"ש זה קיבל את הערעור בהחלטה שניתנה ביום 13/11/07 והורה על מתן צו בתנאים שנקבעו, הכל כמפורט בסעיף 7 עמ' 54-55 להחלטה.

על פסק דינו של בימ"ש זה הוגשו בקשות רשות ערעור לביהמ"ש העליון, רע"פ 10961/07 ורע"פ 11023/07, וכן ערעור בזכות 285/08. כל ההליכים הנ"ל נדונו במאוחד. ביום 3/4/08 ניתנה החלטה לפיה אין לתת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש זה לעניין עצם קיום הצו השיפוטי  לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה. עם זאת, ניתנה למשיבים שבפניי (המערערים בביהמ"ש העליון) אורכה לבצע את הצו עד ליום 1/7/08, כמו כן שונה הצו של בימ"ש זה באופן שבו הותר למכור במרכול "תוצרת חקלאית" גם שאינה של קיבוץ  יגור (להבדיל מפסק דינו של בימ"ש זה שקבע כי ניתן יהיה למכור רק "תוצרת חקלאית" של קיבוץ יגור).